סופת השלג


 
סופת השלג
כשהודיעו על סופה בכל הארץ ועל איך צריך להתכונן אליה הטבע צחק.
ברגע אחד, עמוד חשמל מרכזי לכל הצפון פשוט השתחרר לעמק,
והצריך חילוץ עם מסוק מהצבא...ושוב אנחנו ב'מבצע צבאי'.
והשלג מתחיל לרדת טיפין טפין, וזה מרגש
והוא יוצר לאיטו שכבה דקה של לובן
ואני כולי לבד, בביתי המשולש היושב על ההר צופה על העמק,
ההרים סביב ועל הכנרת, מתרגשת ומצלמת...

ובינתיים ירדה עלינו החשכה.
חושך וקר,
הדלקתי את המזגן אבל תוך זמן קצר
הוא לפתע נדם. חושך מוחלט. שקט.
ונעשה קר ויותר קר, אין הבדל בין פנים הבית והחוץ
והשלג נערם. על גז הכיריים יכולתי לחמם לי צלחת מרק .
הערב עדיין בראשיתו אבל הבטריה של המחשב נגמרה
וגם האייפון הלך ודעך...
הרגשה של בידוד מכולם, ולצאת בסופת השלג
לא הרגיש בטוח.
נכנסתי למיטתי הקרה וחממתי את הפוך בכדי שיחמם אותי...
עברו מספר שעות. לא היה לי מושג לכמה זמן הלך החשמל ואי אפשר היה לשאול אף אחד.
"אולי הוא לעולם לא יחזור..."הייתה המחשבה.
שקט דממה. רשמתי כמה מילים אחרונות באייפד לפני שדעך אף הוא,
 
רשמתי:
"השלג צונח לו ברוך ובשקט
פתיתיו נחים על ראשי העצים
מבלי לומר מילה.
המוות מגיח לו בשקט
מביט באיש הנח
מושיט לו יד מכוונת
מבלי לומר מילה.
והיקום כולו שותק.
קור, שקט ודממה."
אמירים, 13 דצמבר
2013
 נזכרתי בדבריו של אושו- ציטוט מסיפרו אמנות המיתה, בו הוא מספר על הרב נחמן שאמר - המשמעות האמיתית של חיינו היא שנלמד כיצד למות...
עצמתי עיניים. צללתי פנימה לתוך תחושת הקור, החושך והניתוק מהעולם סביבי.
נתתי לעצמי להרגיש, להזיל דימעה ולהפרד...אין לי מושג כ זמן הייתי שם
היה מכונס ונעים, ללא מחשבות או תחושות, היה שחרור וכניעה מוחלטת.
לפתע חזרתי כאילו כלום לא היה. הדלקתי נרות והכנתי לי תה צמחים חם.
לאחר לילה ארוך ושינה טובה התעורתי לתוך מרבד שלג לבן וטהור.
איש לא דרך עליו.
השמש החלה לבצבץ בין העננים. בוקר. אויר צח קר וצלול.
כמה יופי סביב!
לאחר תה צמחים מהביל ומחמם את ידי הקפואות,
החלטתי לנסות לצאת עם המגב בידי שאני מפלסת לי את השביל
ונעזרת בו גם במקרה ואחליק...הפעם האחרונה שניסיתי ללכת על השלג
היה באמשטרדם לפני כ-30 שנה ולאחר שני דילוגי שמחה מצאתי את עצמי
על התחת...
לפתע יצאה השמש והשלג נצץ בלובנו, והכביש קרא לי
ויצאתי לבדוק את שכני הקרובים ובסופו של דבר הגעתי
לחברתי בקצה השני של הכפר.
שם חיכה לי מרק חם וחברתן של שתיים מחברותי.
כשהיום הקצר הלך ונגמר והחשמל עדיין לא חזר
החלטנו שלושתינו לחפש את שאר החברים
שהתכנסו בחדר קטן סביב קמין עיצים
הצטנפנו לנו בחום, אכלנו, שוחחנו
השלג והקור יצר חמימות אנושית...
 

 
הוספת תגובה