סיפורו של עץ הספטודיאה

ראשי >מאמרים>בלוג/ סיפורי פרחים>סיפורו של עץ הספטודיאה
באחדות עם הטבע
סיפורו של עץ הספטודיאה

מאת מא אננד סמבביה

כל מי שהיה בהודו, בפּוּנה, והסתובב באזור קורגאון פארק (Koregaon Park) שבו נמצא האשרם-קומונה של אושו, ודאי שם לב לאותם עצי ענק, שבצמרותיהם פורחים פרחים גדולים כתומים, וצורתם כאף ענק, שאם נלביש אותו על אפינו נתבוסס במין ריח אדמתי- בשרני, שכלל לא מתחנחן בעדינותו...

ואז מגיעה העונה, לקראת סוף עונת המונסון, העונה שבה מתחילים הפרחים לנשור וממלאים את הרחובות בפרחים כתומים...

שנים רבות חייתי בקורגאון פארק, ללא תשומת לב ממשית לתופעה הזו, מלבד זה שפשוט חגגתי עם יופיים ונוכחותם של עצי הענק שנמצאו לאורך כל רחובות האזור.

כל זה נכון עד לאותו היום, שבו אחת מחברותי לקומונה תפסה אותי בלב האשרם ההומה אדם, אחד הפרחים הכתומים האלה מונח על כף ידה והיא מתפוצצת מצחוק... זה היה צחוק מדבק וגרר אותי ואף מספר אנשים נוספים סביבה לצחוק אתה. "סמבביה", אמרה לבסוף, "את חייבת לבדוק את איכויותיו של הפרח הזה, אני פשוט לא יכולה להפסיק לצחוק"...

אני חיבת לציין, שמאז שהתחלתי ליצור את 'תמציות פרחי הבודהה'- פרחי התודעה, לא הפסקתי לקבל תמיכה מחבריי ומהטבע סביבי.

וכך, באחד הימים הבאים, נכנסתי לי לפארק הקרוב, הפארק המטופח על ידי אנשי הקומונה, ומצאתי לי עץ ספטודיאה צעיר אך גבוה מאד, שפרחים רבים היו בצמרתו ופרחים מעטים מיום האתמול שכבו לרגליו. מכיוון שלא היה פשוט לטפס למעלה, התיישבתי לי כשגבי שעון על גזעו החזק, כשאני מחכה שיישרו להם מלמעלה פרחים חדשים וטריים...

ישבתי וישבתי ושום דבר לא נשר.

אבל הפעם קרה דבר אחר ... דבר שבאותו רגע לא ממש הייתי מודעת לו ולמשמעותו לגבי. הייתי רגילה 'לקבל' אינפורמציה אובייקטיבית לגבי איכויות הפרחים, אבל במקרה הזה, מסתבר שגם אני הייתי מעורבת בתהליך...

מה שקרה הוא, שהתחלתי "להתחמם" בתוכי, כלומר, חשתי במין כעס שמציף אותי, כעס שהיה כנראה מודחק ולא ידוע לי... הפניתי אותו כלפי אותו עץ הספטודיאה שלא מזדרז ומוריד לי את פרחיו. התמלאתי באנרגיה ואפילו קמתי וניערתי את העץ קלות, כשאני ממלמלת בכעס: "נו כבר" ובו זמנית מבקרת את עצמי על ההתנהגות הזו, "ככה לא באים להכין תמציות פרחים" נזפתי בעצמי "מוטב שתלכי מפה!".

ואז, משהתיישבתי שוב, עצמתי לרגע את עיניי ונחתי לי, ולפתע קרה משהו אחר. מצאתי את עצמי שוקעת בתוך עצמי, נינוחה ושלוה, מתבוננת איך בטני ששחררה לפני רגע רגשי כעס מודחק, הייתה עכשיו רפה ורכה אבל בו זמנית חזקה ומכילה.

יכולתי להרגיש את נוכחותו של המרכז האנרגטי בבטן – ממש מתחת לטבור, מה שהיפנים מכנים 'הַרָה', מרכז ה - צ'י, מקור אנרגיית החיים שלנו. יכולתי לחוש את הקשר שלו עם המרכז האנרגטי בגרוני וחשתי שמשהו השתחרר גם שם. הרגשתי מין חוזק ועוצמה פנימית, כמו אותו סמוראי כל יכול המחובר למרכז והחיוך הפנימי מתבטא בעיניו...

אז גם הבנתי את הצחוק מהבטן של חברתי, שבדיוק סיימה שלושה חודשים של תהליך תרפויטי עמוק בקורס לקינסיולוגיה, והייתה מוכנה לפגוש את הספטודיאה בבטן נקייה ומשוחררת, בטן שבה רק הצחוק נשאר... צחוקו של הבודהה.

סמבביה, יוצרת 'תמציות פרחי הבודהה'- 'פרחי התודעה', זהו סיפור הלקוח מתוך ספרה "Communion with Nature"
הוספת תגובה