למה אנחנו מפחדים מאינטימיות?

ראשי >מאמרים>סמבביה על טנטרה>למה אנחנו מפחדים מאינטימיות?
אופס… היה כל כך טוב יחד, שעות של היעלמות ללא תחושת זמן ומרחב... אז מי זה שפתאום צריך יותר 'ספייס'? מיהו 'האני' הזה והאם הוא בורח? ואם כן, אז ממה?
ואולי דווקא אם אשאר תהיה זו בריחה 'מעצמי'?
האם סקס הוא אינטימיות או שמא לעתים דווקא דרך למילוט מאינטימיות?
 
הוא מחפש חמימות, חיבוק, אינטימיות עם מישהי לפני שגילה עדיין משמעותה של אינטימיות ואיך להנות מרגעים אינטימיים עם עצמו.  כרגע מבולבל ונבוך מרגשותיו, מתשוקותיו...
עד כה הוא  'הצליח' לחסום את האינטימיות עם עצמו- נעזר באלכוהול, סמים סיגריות, אוכל...נמנע ממפגש עם עצמו שמא יגלה את הכאב העמוק שבתוכו, את הילד הקטן הפגוע בתוכו, זה שמצפה לחיבוק ואהבה, המחכה לתשומת לב ממנו- הבוגר.
והבוגר, בורח מאחריות זאת. מחפש את האהבה ממישהי או מישהו אחר שאף הוא אולי עוד ילד/ילדה כואבת. והדרמה חוגגת...
אז אולי עדיף להתרחק, לשמור על מרחק בטוח, לכאוב את הרצון להתקרב ...עד מתי???


מה הם בכלל יחסיים אינטימיים?
 
למה רוב היחסים שלנו הם של ילד/ילדה ולא של בוגר/בוגרת?

למה אינני מאושר???

 
אז בואו ננסה להבין מאיפה זה בא לנו ואיך אפשר לצאת מזה...

הכול מתחיל ונגמר בבטן!

בלשון איזוטריה - בצ'אקרה השנייה: מרכז האנרגיה שלנו, מרכז הצי', וביפנית - הַרַה. כל השמות הללו מתייחסים למרכז הנמצא מתחת לטבור ובו קבור מקור הסבל של כל בן/בת אנוש... אך בו גם טמון מקור האושר העילאי והשלווה הפנימית!

הבחירה כיצד לחיות נתונה בידינו. האם נחיה בסבל – בחושך, או באור – מתוך שמחה;
אך זהו דבר שדורש מאיתנו העמקה במדיטציה וריפוי של 'הילד הפנימי' שלנו – באמצעות כניסה לתוך הכאב שנשאר טבוע מטראומות שחווה אותו ילד בעבר ושחרורו מהן. כן נדרשת עבודת חיזוק רגשי ואנרגטי באופן מודע ומכוון, המאפשר חיבור מחדש לאותו ילד ספונטני ושוקק חיים שבתוכנו. יחד עם זאת, 'הבוגר' אם יעמיק במדיטציה ובפיתוח יכולתו לחיות את הרגע, יוכל גם להכיל את 'הילד' באהבה. אז ורק אז, יצאו בשמחה לרקוד את החיים, כאחד... 
דרך ריפוי זאת של הילד בשלוב עם מדיטציה לחיזוק הבוגר נמצאה מניסיונם של רבים כדרך מעולה לצאת ממעגל הסבל.
 
ולמה?
 
כי מרכז זה , המרכז שבבטן, הוא המרכז הרגשי שלנו, המקום שבו 'חטפנו אותה מתחת לחגורה' כבר ברגע שנולדנו…ואולי לפי שנולדנו.

כשהגענו לעולם, נותק חבל הטבור מאימא, נפרדנו מ'גן עדן' שם חיינו בהרמוניה מושלמת, הכול סופק לנו באופן אוטומטי (לא פלא שאנחנו משקיעים כל כך הרבה אנרגיה בהמצאת אוטומטיים ובענייני נוחות - ולעיתים, נוחות יתר שמהווה מכשול להתפתחות רוחנית) ומאז נותרנו עם אותה תחושה פנימית הידועה בפסיכולוגיה 'כטראומת- הנטישה'. ננטשנו…

בדיוק במקום זה בבטן, נשאר מין חור אנרגטי אותו אנחנו מרגישים שיש צורך למלא, להתחבר מחדש עם משהו או מישהו (או חיה..), שיחזירו לנו את אותה הרגשת שייכות לגן העדן ההוא, בו לא חסר לנו דבר.

כך, נולדו בתוכנו התלותיות וההתמכרויות השונות... (ששום דיאטה או משמעת חיצונית לא הצליחה עדיין ממש לרפא.) יש אנשים התלויים בסיפוק הזמני הנובע מלקיחת סמים שונים - החל בסמים קלים ועד לקשים יותר. סיגריות, אלכוהול, התמכרויות אכילה, התמכרות למין, או לרוּחְניים שבינינו - התמכרות למנטרה, ל'אנרגי' דרשן'- שקטיפט או דיקשה מהגורו… יש אנשים שתלויים במציאותם של אנשים סביבם ואינם מסוגלים ליהנות מרגע של לבדיות. יש אנשים שלא מפסיקים להביא ילדים כי זה ממלא להם את אותו החור בכל פעם מחדש. וכשכולם עוזבים את הבית, הם מוצאים את עצמם בודדים יותר מאי פעם. עם חורים נוספים שיש למלא... ואז בא הרצון לנכדים... יש אנשים שאינם מפסיקים להעסיק את עצמם - ה'וורכוהוליקים', רק כדי שלא יהיה להם זמן להביט באותו חור, באותו רִיק...

לו רק היה לנו אומץ להסתכל לו בעיניים ופשוט להיות...

התבוננות נוכחת זאת היא מהות המדיטציה המחברת ומאחדת אותנו עם התדר של ההוויה, עם המקור, עם תחושת השלמות, הסיפוק, האושר והשקט הפנימי...

לפעמים אנחנו פוגשים בו ברִיק דרך עיני האחר, דרך עיני אדם שבו אנו מאוהבים...

כן, גם אהבה יכולה להביא אותנו לכאן... האם נישאר??
 
 
אמר לנו אושו:
 
"ערכו של אדם נקבע על ידי כניסתו אל תוך התוהו ובוהו הפנימי של עצמו... ואתה ראוי להיקרא בן אדם רק כשהגעת למרכז של עצמך.

מהמרכז אתה רואה שאתה מבורך וכל היקום מבורך אף הוא."
 

אושו על אינטימיות:
"כל אחד פוחד מאינטימיות – בין שהוא מודע לכך ובין שלא. אינטימיות פירושה לחשוף את עצמך לפני אדם זר – וכולנו זרים, אף אחד לא מכיר באמת אף אחד אחר. אנחנו זרים אפילו לעצמנו, כי איננו יודעים מי אנחנו.
אינטימיות מביאה אותך קרוב לאדם זר. עליך להשליך את כל הגנותיך, רק אז אינטימיות אפשרית. והפחד הוא שאם תישאר בלי כל ההגנות שלך, בלי המסכות, מי יודע מה יעשה בך הזר מולך? כולנו מסתירים אלף ואחד דברים – לא רק מאחרים, גם מעצמנו, כי גדלנו והתחנכנו על ברכיה של אנושות חולה, עם כל מיני הדחקות, עכבות, איסורים...הבעיה נעשית מורכבת יותר מפני שכל אחד רוצה אינטימיות. כל אחד משתוקק לאינטימיות, כי בלעדיה, אתה לבדך ביקום הזה – בלי חבר, בלי אהוב או אהובה, בלי אדם שתוכל לפתוח בפניו את כל פצעיך. והפצעים אינם יכולים להירפא בלי שייפתחו. ככל שאתה מסתיר אותם, הם נעשים מסוכנים יותר. הם עלולים להפוך להיות סרטניים...
אבל אם אין לך הדחקות או עכבות, אין לך גם פצעים. אם אתה חי חיים פשוטים, חיים טבעיים, אין לך פחד מאינטימיות, רק החדווה העצומה של שתי שלהבות שמתקרבות כל כך זו לזו, שהן מתלכדות כמעט לשלהבת אחת. הפגישה הזאת מביאה סיפוק עצום, מימוש מופלא. אבל לפני שתוכל לנסות להגיע לאינטימיות, עליך לנקות לגמרי את הבית שלך... "
אושו מתוך הספר 'אינטימיות – לתת אמון בעצמך ובאחרים'.

 
כותבת המאמר: סמבביה אננד. מטפלת אישית וזוגית. תלמידתו הישירה של אושו. מנחה קורסים להילינג וטרנספורמציה בדרך הטנטרה כ-35 שנה בארץ וברחבי העולם. 
 
להצטרפות לסדנה בנושא: ניהול רגשי, יחסים ואינטימיות ראו לינק זה 
הוספת תגובה